<h1>פסקי הרי"ד — חולין</h1>
<h2>דף ז.</h2>
[חולין קי"ז ע"ב] העור והרוטב והקופה והאלל והעצמות והגידין והקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבילות. כיוצא בו השוחט בהמה טמאה לנכרי והיא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה. ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבילות. רבי יהודה אומר האלל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייב עליו. פירוש, העור של בהמה שחוטה, כגון בשר פחות מכביצה והעור אדוק עליו ומשלימו לכביצה, מצטרף עמו מפני שהוא שומר לבשר. ולקמן ילפינן שהשומרים מצטרפים לטומאה קלה, דהיינו טומאת אוכלין, בכביצה. אבל לא לטומאת נבילות. שאם אין כזית בבשר שיהא משלימו העור לכזית לטמא טומאה חמורה אדם וכלים, כדילפינן לקמן שהשומר מצטרף לטומאה קלה אבל לא לטומאה חמורה. והרוטב. מרק עב שהוא נקרש על החתיכות של בשר, ואינו חשוב אוכל להיות נאכל בפני עצמו. אבל עם הבשר הוא נאכל, שאין אדם משליכו מעליו. והילכך אינו חשוב אוכל לקבל טומאה בפני עצמו, אבל חשוב הוא להצטרף עם הבשר להשלים לכביצה. והקופה. נפרש לקמן תבלין שבקדירה המקובצים במקום אחד, אע"פ שיש בהם כביצה, אינן חשובין אוכל לקבל טומאה. אבל כשהן על הבשר מצטרפין לכביצה. והאלל. נפרש לקמן. העצמות. שיש בהן מוח והוא אוכל, והעצם הוא שומר עליו. לפיכך מצטרף עמו לכביצה. והקרנים. נפרש לקמן כל שחותכן ויוצא מהן דם אצל עיקרו מלמטה שהן רכין. ומיהו באנפי נפשייהו לאו אוכלין נינהו. והטלפים. משום שומר מצטרפין לטמא טומאת אוכלין. אבל לא טומאת נבילות. שאין מצטרפין לכזית להשלים שיעור נבילה לטמא. דתניא [ע"ז ע"ב] בנבלתה ולא בעצמות ולא בגידים ולא בעור. ואע"פ ששומר הם, אין שומר מצטרף לטומאה חמורה. וכן קופה ורוטב לאו מנבילה נינהו. ואלל וגידים לאו בשר הן, אבל אוכלין בעלמא הוו בהדי בשר.
<h2>דף יא.</h2>
[חולין קט"ז ע"ב] מתניתין. חומר בחלב מבדם ובדם מבחלב, שהחלב מועלין בו וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא, מה שאין כן בדם. וחומר בדם שהדם נוהג בבהמה ובחיה ובעופות בין טמאין בין טהורין, והחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד. מנא הני מילי דכתיב כל חלב לי"י לרבות אימורי קדשים קלים למעילה, מה שאין כן בדם. מנא הני מילי אמר עולא דאמר [קרא] לכפר, לכפרה נתתיו ולא למעילה. ורבי יוחנן [אמר] אמר קרא כי הדם הוא בנפש יכפר, הוא לפני הכפרה כלאחר הכפרה, מה לאחר כפרה אין בו מעילה, שכבר נעשית מצותו, ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. אף לפני כפרה אין בו מעילה. ותלתא קראי בדם למה לי, חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד [למעוטי] מטומאה. אבל פיגול לא צריך קרא, דתנן כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול, ודם גופיה מתיר הוא.
